We're accustomed to glamour in London SE26: Kelly Brook and Jason Statham used to live above the dentist. But when Anouska Hempel's heels hit the cracked cement of the parking space outside my flat, it's hard not to think of those Picture Post photographs of royalty visiting bombed-out families during the second world war. Her mission in my modest tract of suburbia is, however, about more than offering sympathy. Hempel—the woman who invented the boutique hotel before it bore any such proprietary name—has come to give me information for which, judging by the spreads in interiors magazines and anxious postings on online DIY forums, half the property-owners in the Western world seem desperate: how to give an ordinary home the look and the vibe of a five-star, £750-a-night hotel suite. To Hempelise, in this case, a modest conversion flat formed from the middle slice of a three-storey Victorian semi.
"You could do it," she says, casting an eye around my kitchen. "Anyone could do it. Absolutely no reason why not. But there has to be continuity between the rooms. A single idea must be followed through." She looks out wistfully over the fire escape. "And you'd have to buy the house next door, of course." That's a joke. I think.
...
It's worth pausing, though, to consider the oddness of this impulse. The hotel room is an amnesiac space. We would be troubled if it bore any sign of a previous occupant, particularly as many of us go to hotels in order to do things we would not do at home. We expect a hotel room to be cleaned as thoroughly as if a corpse had just been hauled from the bed. (In some cases, this will actually have happened.) The domestic interior embodies the opposite idea: it is a repository of memories. The story of its inhabitants ought to be there in the photos on the mantelpiece, the pictures on the wall, the books on the shelves. If hotel rooms were people, they would be smiling lobotomy patients or plausible psychopaths. | התרגלנו לעולם נוצץ באזור דרום-מזרח לונדון: פעם, קלי ברוק וג'יסון סטטהם גרו מעל רופא השיניים. אבל כשעקביה של אנוסקה המפל פגעו בבטון הסדוק של החניה ליד דירתי, היה קל להיזכר בתמונת שעל גלויות-דואר של ביקורי משפחת המלוכה הבריטית אצל משפחות שבתיהם הופצצו בזמן מלחמת העולם השניה. אך משימתה בשטח הצנוע שלי בתוך הפרברים מתמוקד ביותר מהבעת תנחומים. המפל - האישה שיצרה "בית מלון בוטיק" עוד לפני שהמושג היה קיים - הגיעה על מנת למסור מידע, שאם נשפוט לפי הכתבות בעמודים כפולים המופעים במגזיני עיצוב הבית, וההודעות הדחופות בפורומי שיפוץ-עצמי, חצי מבעלי הבתים בעולם המערבי זקוקים לו נואשות: איך להפוך בית רגיל, למקום בעל המראה ותחושה של מלון חמישה כוכבים שעולה 4,500 ש"ח ללילה. במילים אחרות, ל"התהמפל" יחידת דיור צנועה בקומה השניה של בית דו-משפחתי בעל שלוש קומות, מתקופת מלכת ויקטוריה אפשר לעשות את זה" היא אמרה, תוך סקירת המטבח שלי. "כל אחד יכול. אין סיבה בעולם שלא. אבל חייבים המשכיות בין החדרים. סגנון אחיד בכולם." היא הסתכלה בתקווה לכיוון יציאת החירום. "וכמובן תצטרך לקנות את הבית של השכנים". היא התבדחה. נראה לי איך כדאי לעצור לרגע ולחשוב כמה שגעון זה מוזר. החדר בבית המלון מהווה חלל ללא זכרונות. היה מפריע לנו אם לא היה כך - אם היינו מגלים שם סימנים מהדייר הקודם, במיוחד משום שרובינו הולכים לבתי מלון על מנת לעשות דברים שלא היינו עושים בבית. אנחנו מצפים שהחדר במלון יהיה נקי מבריק, כאילו גופה מתה הרגע נסחב מהמיטה (ויתכן שבאמת זה מה שקרה). בבית פנימה, למרות זאת, המצב הפוך לגמרי; בית מהווה אוסף זכרונות. סיפור הדיירים אמור להופיע בתמונות על המזנון, בציורים על הקיר, בספרים על המדף. אם חדרי מלון היו אנשים, הם היו מנותחי לובוטומיה חייכניים או פסיכוטים נחמדים |